<h1>ראבי"ה סימן אלף ק"ל</h1>
<h2>דף מח:</h2>
זה הכלל שדיקדקתי בכל פירקי[ן] היכא דאשכחין ספק איסורא ואיכא ליתלות לאיסור ולהתיר מאי דמוכחא מילתא טפי תלינן בתריה, ובכל דוכתא דאשכחין ה[ספ]ק נימא עד כאן בא ולמטה לא בא ולא בצידו ולא למעלה ממנו הבריא אלא א"כ מוכחא מילתא. הכל כאשר אבאר כל אחד על מכונו ועניינו. תחילתו גבי ישב לו קוץ בוושט (מ"ג ע"ב) פירשנו לעיל משום דאכלה ביה ופעיא ביה תלינן לאיסור וחיישי[נן] שמא הבריא. אבל מחט שנמצאת בריאה בתוך הריאה בעוביה לא חיישינן לשמא הבריא ל"ש בקלישתא ול"ש באלימתא ל"ש קופא לבר ול"ש קופא לגו, וטעמא משום דמוכחא מילתא טפי למימר סימפונא נקט ועייל מלמימר נקובי נקיב ועייל לפי שבה נמצא ופעמים שבלעת הקנה בשאיבת משקין. וכפי. וכיון שהריאה נחה במקומה ואינה דומיא דוושט דאכלה ופעיא ביה לא חיישינן לשמא הבריא אלא אמרינן המחט במקום שמצאנוהו שם היה ומן הקנה ירד ושם נח ולמטה לא בא. והכי מוכחא מילתא טפי מלמימר איפכא. וההוא מחטא דאישתכח בחיתוכא דריאה וטרפה ר' אמי, נ"ל כגון שנמצא המחט אצל עור הריאה במקום החתך כן בסמוך שאם הייתה עתה במקום החתך שלימה שמא היה המחט נראה לחוץ. והיינו דקאמר(י) אי אתיוהה לריאה לקמן הוה נקובה, כלומר שמא בתוך החתך הייתה נראית נקובה. אבל אי אשתכח בסמפונא דריאה כיון דאמרי[נן] סימפונא נקט ועייל ובמקום שמצאנוה למטה לא בא מה לי בתר שנחתכה נמצאת בה או קודם לכן. ותו דהא [ד]מכשירי הני אימוראי דלעיל במחט שנמצאת (ד)בריאה חתוכה מיירי וכגון דאישתכח בסומכא, דאי לא תימא הכי במאי פליגי, וכי נביאי אנו לדעת [אם] מחט יש באותה הריאה לבדוק אחריו. (ובמה שפירש רבנא שלמה הכשירו שיודעים מאיזה טעם הכשירו) ודוחק הוא למימר דהכי הוה עובדא שמישמשו מחט בריאה בעודה שלימה דלא מסתבר אלא כאשר כתבנו (דבשחטה) [דכשחתכוה] אשתכח מחטא בתוך חתיכה בסומכה. שהרי באתה הריאה לפניה וראוה שלימה וכן ראיתי נמי שכתב הגאון אשר יסד החפץ של שחיטת חולין לא ידע[תי] להבין כי זאת החתיכה שבאת לפני ר' אמי גם הוא ראה אותה שלימה משבדק הבהמה וגם נפח אותה כדינה (ולפי) [ולא] ראה בה נקב כדך כל הבודקים. אלא ודאי ה"פ, שיודעים מאיזה טעם הכשירו דלא מכשרי אלא כגון דאישתכח בסומכה דל(ל)יכא למיחש [שמא] במקום החתך הייתה נקובה. ותדע שהוא כן דא"ר נחמן במסקנא דשמעתין ההיא סימפונא דריאה דאינקב לחבריה טריפה, וכאשר נמצא מחט בריאה לא חיישי[נן] דלמא אינקב סימפון לחבריה, אלא אי אשכחינן דאינקב לחבריה כגון שמונח שם המחט טריפה, ואי לא אפילו אי אשכחינן ליה בסמוך לסימפונות [ד]שמא אי הוה לקמן שמא במקום החתך הוה לחבריה כשירה, ואמאי הלא לא ימצא אותו מחט לעולם אם לא תהיה הריאה חתוכא ואפילו הכי (אטביחנן) [אי משכחינן] ליה (ולא) [דלא] אינקיב לחבריה כשירה, ואע"ג דאיכא תרתי לריעותא אם ימצא המחט למטה ממקום שמתפצלין הסימפונות בתוך הריאה חדא דנחתכה ועוד דשמא ירד המחט דרך אותה פיצול ואינקיב לחבריה, לא חיישינן להכי אלא וודאי הכי הוא כדפירי[שית]. וההוא מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא (שם) דמפלגינן בה בין קופה לגאו וקופה לבר ובין קלישתא ואלימתא, כגון שלא היתה כל המחט בתוך הכבד תחובה אלא (מקצתן) [מקצתה] בתוך הכבד (ומקצתן) [ומקצתה] חוץ לכבד לחלל הגוף, הילכך מוכחא מילתא להחמיר בו כל אילו הדרכים. והאי דמותבינן ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לחזייה אי קופא לגאו אי קופא לבר, וממילא באלימתא מותבינן דבקלישתא בין קופא לגאו בין קופא לבר, אינה כל כך קשיא אלא דקא סלקא דעתיה דהאי מקשה לפי שאכילת הבהמה הולכת דרך הוושט אל(א) הכרס ואח"כ חוזר מן הכרס אל בית הכוסות ומבית הכוסות אל ההמסס ומן ההמסס אל הקיבה ומן הקיבה אל הדקין, [ואם] דרך הוושט נקיט ועייל שלא פנה אנה ואנה היה לו לימצא בפרש של הכרס [או] בדופן של הכרס עצמו, ומדאשכחינן ליה בבית הכוסות מוכחא מילתא דהיה לנו לחוש לאילו הדברים שהקשינו ואע"פ שנמצא כל המחט בבית הכוסות בפנים כאשר אנו חוששים במחט שנמצא בחתיכת כבד כשמקצתו בכבד ומקצתו לחלל הגוף, ומשני אינו דומה דכי היכי דהיכא דאשכחי[נן] מחט כולה בתוך הריאה או בתוך הכבד דלא חיישי[נן] ומכשרי[נן] לבהמה מן הטעמים שפירשנו למעלה דסימפונא נקט ועייל, ה"נ אמרי' הכא דמן הוושט ירד ובא אצל בית הכוסות, ומה שלא נמצא בכרס אימור אוכלין ומשקין אשר היו בכרס ודרכן לחזור מן הכרס לבית הכוסות דחקוה למחט שחזר אל בית הכוסות. בש"ר שב"ט.
